פסק-דין בתיק ע"א 17448-06-13

1.         בפניי ערעור על פסק דינה של כבוד השופטת אושרי פרוסט פרנקל, מיום 12.3.13, שקיבלה את תביעת המשיבה נגד המערער במלואה, וחייבה את המערער לשלם למשיבה סך 96,715 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות אגרה ושכר טרחה בסך 7,500 ש"ח.

2.         למערער טענות רבות על פסק דינו של בית משפט קמא, כאשר בערעור שהגיש טען כי ברקע הערעור, בין היתר, העובדה שבית משפט קמא נתן את פסק הדין מבלי שהיו בפניו סיכומים של המערער. עוד היו לו טענות כרימון כלפי בית משפט קמא, שלטענתו, היה לבית המשפט יחס חמור ביותר כלפיו, והוא אף הזכיר מספר פעמים שבדעתו להגיש בקשת פסילה, בקשה שלא הוגשה, כאשר הוא טוען שבית המשפט לא אפשר לו להגיש בקשת פסילה וסיכומים. לטענתו, די בכך כדי לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא.

עוד הלין המערער על כי בית המשפט, לטענתו, לא אפשר לו להגיש חוות דעת מקצועית לגבי הסכומים שנתבעו על ידי המשיבה, על אף שלטענתו אמר לאורך כל הדרך כי יש הכרח בהגשת חוות דעת מומחה שיצביע על האמת בחישובים, במיוחד בעניין נכונותו של סך כל האובליגו האמיתי.

עוד טוען המערער, כי כל הממצאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא הם מגמתיים, וסותרים את הראיות המובהקות בכתב. כך גם אין לטענתו כל בסיס לקביעה בפסק הדין כי צודקת המשיבה בחישוביה.

3.         אקדים ואציין, שהמערער הגיש מספר בקשות בסמוך למועד הדיון. האחת, בקשה להגשת ערעור מתוקן, אשר טומן בחובו 29 עמודים. יודגש, שהתקנות אינן מכירות בהגשת ערעור מתוקן, הערעור שהוגש במועד והתייחס לכל הנושאים נערך בצורה תמציתית וכפי שדורשות התקנות על פני חמישה עמודים, ואין כל מקום להיזקק למלל הרב הכלול בערעור המתוקן שנערך בניגוד לתקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").  

הבקשה השנייה, בעניין האיחור בהגשת עיקרי הטיעון מצד המערער, ויפה עשה בא כוח הצד שכנגד, שעל אף שלא הוגשו עיקרי הטיעון של המערער במועד, הגיש מטעמו את עיקרי הטיעון.

4.         למעשה, מרגע שהמערער הגיש את עיקרי הטיעון מטעמו באיחור, היה מקום לדחות את הערעור ולו מטעם זה ובהתאם לתקנות 446(ד) ו-450(3) לתקנות, כשם שמרגע שלא הוגשו סיכומים לבית משפט קמא, על אף ההחלטה המפורשת של בית המשפט לגבי המועדים להגשת הסיכומים, ועל אף האורכות שניתנו למערער - רשאי היה בית המשפט לראות בכך אי התייצבות לדיון, ולקבל את התביעה, ללא כל הנמקה נוספת. יודגש, כי לאחר שניתנה החלטה על הגשת סיכומים הגיש המבקש בקשה, שתקנות סדר הדין אינן מכירות בבקשה שכזאת - "להקפיא את התיק לכמה שבועות". על אף שבית המשפט דחה את הבקשה וחייב אותו להגיש סיכומים, לא טרח המערער להגיש את הסיכומים.

יצויין, כי גם לו נעתר בית משפט קמא לבקשתו, לא היה הדבר משנה, שכן בסופו של דבר, בדיעבד ניתנו לו למעשה הארכה המבוקשת כי פסק דינו של בית משפט קמא ניתן רק לאחר כשלושה חודשים.

5.         ואולם, על אף התנהלותו של המערער מצאתי לנכון להתייחס בקצרה גם לגופו של עניין. בית משפט קמא שמע את הצדדים, עיין בכל המסמכים, ולמעשה המחלוקת שהייתה בפניו הייתה לגבי מסגרת האשראי שעמדה למערער אצל המשיבה, נסיבות ביטול כרטיס האשראי של המערער בשל חריגה ממסגרת האשראי, סכום החוב הכולל נכון למועד הגשת התביעה, וכן השאלה האם אכן כטענת המערער המשיבה הפרה את ההסכמות עימו או שפעלה כדין עת חסמה את כרטיס האשראי שלו בשל חריגה מהמסגרת, כאמור.

6.         מטעם התביעה הוגש תצהיר על ידי הגברת מורן כהן, שפרטה את כל השתלשלות העניינים והתייחסה אחת לאחת לטענותיו של המערער ודחתה אותן. הגב' כהן העידה, בין השאר, כי המערער סירב לכסות את החריגה מהאשראי.  מנגד, כפר המערער בכל טענות המשיבה ובעדותה של הגברת כהן.

7.         בית המשפט, ששמע את העדים ועיין במסמכים, בדפי החשבון ובכל החומר שהיה בפניו, העדיף במפורש את גירסתה של המשיבה בציינו כדלקמן: "עדת התביעה הסבירה באופן ברור, הגיוני ומדוייק את ההתנהלות החשבונאית בין התובעת לנתבע. הנתבע לא הוכיח את טענתו בדבר תשלומים כפולים ו/או העדר חריגה. כאמור, התובעת הציגה את דפי החשבון של הנתבע עם תנועות החיובים והזיכויים בו. בנוסף, הסבירה את החריגה של הנתבע לעומת מסגרת האשראי, את פריסות התשלומים שנעשו לבקשתו, את העדר כיסוי החריגה ממסגרת האשראי שהועמדה לו במסגרת החישובים שהציגה הנתבעת".

בית המשפט קבע בצורה מפורשת: "אני מקבלת את גירסת התובעת לאור ההתחשבנות שהובאה על ידה, שהנתבע לא חוייב בתשלומים כפולים. לא רק שהנתבע לא הוכיח טענתו זו ולא בבדל של ראיה, הגברת מורן כהן נסמכה בתצהירה ובעדותה על דפי החשבון שצורפו לתצהירה כדי להסביר כל תשלום, כל חיוב, כל פעולה בכרטיס האשראי, ואף את נושא פריסת התשלומים. שוכנעתי גם, שהיה על הנתבע לשלם את הסכומים שמעבר למסגרת האשראי, שהועמדה לו. משבחר שלא לעשות כן, רשאית היתה התובעת לחסום את כרטיס האשראי שלו". 

בית המשפט קבע כממצא עובדתי לגבי חסימת כרטיס האשראי של המערער כדלקמן: "כרטיס האשראי של הנתבע נחסם לאחר שהוא חרג ממסגרת האשראי. פרטי החריגה הוסברו במדוייק על ידי הגברת כהן, כמפורט לעיל בעדותה. התובעת הוכיחה שהנתבע חרג ממסגרת האשראי שהועמדה לו במשך 9 חודשים, ומאז החריגה שנוצרה בחודש אוגוסט 2004 ואילך לא כיסה  את סכום החריגה. וכאמור, עדותה של גברת כהן התבססה על דפי החשבון שצורפו לתצהירה. על פי עדותה שלא נסתרה, סירב הנתבע לדרישות התובעת לכיסוי החריגה... דרישותיה החוזרות ונשנות של התובעת שהנתבע יכסה את החריגה בחשבונו לא נענו, ולכן היתה רשאית התובעת לחסום את כרטיס האשראי".

הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור איננה מתערבת בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית לאחר ששמעה את הצדדים והתרשמה מהם באופן ישיר, אלא במקרים חריגים כשנפלה טעות ברורה במסקנתו של בית משפט קמא - ואין זה המקרה שבפנינו [ע"א 3099/10 ראיף אבו שקרה נ' נכלה זכריא חדאד (פורסם בנבו, 9.10.12)]. יתרה מזאת, מסקנותיו של בית משפט קמא נסמכות על העדפת גרסתה של המשיבה תוך שהתרשמות זו מפורטת ומנומקת כדבעי וערכאת הערעור שלא שמעה את העדים, אינה יכולה להחליף את התרשמותה של הערכאה הדיונית.

8.         טען המערער, כי שגה בית משפט קמא כשלא אפשר לו להגיש חוות דעת מקצועית של מומחה שהיה בודק את כל דפי החשבון ואת האובליגו ויכול היה לשכנע את בית המשפט בצדקתו. ככלל, יתכן והיה מקום להגשת חוות דעת. ואולם, למערער היה כל הזמן והיו בפניו הזדמנויות רבות להגשת חוות דעת. סדר הדין מחייב להגיש חוות דעת כחלק מהגשת הראיות, דבר שלא נעשה. גם הבקשה, שכותרתה "בקשה דחופה לאפשר חוות דעת" הוגשה רק בדצמבר 2012 בסמוך למועד ההוכחות, וגם אז מבלי שעדיין הייתה בידי המערער חוות דעת ראשונית או אפילו בדיקה מדגמית, ומבלי שצורף לבקשה תצהיר. וכך צויין בבקשה: "לאפשר, עקרונית, למבקש, לפנות כדי להכין חוות דעת כאמור". הבקשה נדחתה. גם היום בערעור לא טרח המערער להכין חוות דעת או להגיש תצהיר של הממצאים שאמורים להיות באותה חוות דעת שבדעתו להגיש.

לאור כל האמור, אני סבורה שדין הערעור להידחות, גם לגופו של עניין, אף אם אתעלם מהתנהלותו של המערער, מאי הגשת הסיכומים לבית משפט קמא ומאי הגשת עיקרי הטיעון במועד. 

9.         לאור כל האמור, הערעור נדחה, הן לאור כל האמור לעיל, והן בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות.

הנני מחייבת את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ש"ח, אשר יועבר למשיבה מתוך הפיקדון שהפקיד המערער. יתרת הפיקדון - תוחזר למערער.

ניתן היום, ב' בכסלו, תשע"ד (05.10.13), בהעדר הצדדים.